what if…

אני בת 30. אני אם חד הורית. גרה במדינה קטנה במזרח התיכון. מוקפת באנשים ממורמרים וכועסים. מחפשת פרצה החוצה. לברוח מהכאוס האינסופי של הקיום הסתמי שלי.

למה אני מונעת מעצמי להיות יפה? למה לבחור שוקולד על אהבת גבר? שניהם בסופו של דבר עלולים לפגוע בי, אלא שהשוקולד לא הוא עצמו שפוגע אלה אני שבוחרת בו שוב ושוב.

טיילתי במשך עשור בערך. הייתי ועשיתי כמעט הכל. מה למדתי? מה חיפשתי?

חיפשתי את עצמי? חיפשתי תשובות? חיפשתי את האמת? ומה גיליתי? מצאתי את עצמי? חלקים ממני בוודאי וחלקים אחרים אבדו בדרך. מצאתי תשובות? לא ממש רק עוד שאלות. מצאתי את האמת? כן או לפחות חלקים מהאמת. ומה עכשיו? איך משלימים את הפאזל הלא שלם הזה? שוב יוצאים לדרכים? האם זאת באמת הדרך היחידה ללמוד על עצמי ועל החיים? להיות רחוקה מהבית ומהמשפחה ומכל המוכר לי? האם אי נוחות היא הכרחית למציאת האמת? האם באמת כשנוח לנו אנחנו לא גדלים?

טוב אז מה למדתי באמת עכשיו?

למדתי שהחיים הם הרבה מעבר למה שרואים. למדתי שאנחנו יכולים להתרגל לכל דבר ושאנחנו מקבלים את המציאות לה נולדנו.  למדתי את היהדות את הנצרות ולאחרונה נכנסתי לעולם הבודהיזם. שם מצאתי כמה אמיתות. גיליתי שבכל דת העיקר הוא אהבה וחמלה. נזירה בודהיסטית שהכרתי בהודו הראתה לי שלמעשה כולנו מחוברים אחד לשני.  שמעתי על זה בעבר אבל לא ממש הבנתי את זה. בזכותה הצלחתי להרגיש את החיבור המדהים הזה. היום מאוד קל לי לאהוב אדם זר ולעזור כשצריך. אבל זה קל. הרבה יותר קשה לאהוב אדם שמכירים. ועוד יותר קשה לאהוב את המשפחה שלנו. לראות אותם כבני אדם ותו לא. כולנו שווים. לכולנו אותו פוטנציאל. לכולנו אותו הכאב. כולנו חשים כמהים למשהו ולא מבינים למה.

הפעם היחידה בחיי שהרגשתי חיבור היה בקורס שעשיתי בהודו. לראשונה בחיי לא הרגשתי כמו חוצן. זה היה לפני שלוש שנים בערך קצת יותר וכל פעם שאני מנסה להזכר מה כל כך אהבתי אני אבודה לחלוטין. פשוט לא זוכרת. או אולי לא רוצה לזכור. אני חושבת שמצאתי אם את האמת אבל פחדתי ללכת איתה עד הסוף. חיפשתי דרך החוצה.  אני זוכרת מה אהבתי. אהבתי את ההליכה מוקדם בבוקר כשעוד היה חשוך בחוץ. האויר היה קר ונקי. וידעתי שכבר היום מתחיל בעשייה. אהבתי את ההרצאות. אומנם לא למדתי שום דבר שלא ידעתי אבל הדברים התחדדו לי והבנתי שאני לא היחידה שמרגישה את אותם הדברים. דווקא את היוגה פחות אהבתי היה לי קצת קשה וקצת משעמם ולא הבנתי מה בדיוק המטרה.

גם חברתית היה לי קשה. פגשתי כמה אנשים נחמדים אבל היה לי קשה להפתח באמת.

למדתי שכל מה שהתרבות לנו דוחפת לנו זו אשליה. כל מה שאנחנו נקשרים אליו הוא לא טוב. כל התשובות נמצאות בתוכנו. אני המורה הכי טובה של עצמי. הדרך שלי להארה היא הדרך הייחודית שלי ואף אחד עוד לא צעד בה. אני חייבת לוותר על השליטה. הדרך היחידה לאושר אמיתי היא על ידי ויתור על הדרך שלי. לסמוך בעיניים פקוחות על היקום ועל אלהים שידריך ויכוון וישמור ויספר לי כל מה שאני צריכה. זה כל כך מפחיד. במיוחד עם ילד. אבל מדובר באושר שלי. מדובר באמת שלי. מדובר במה שאוכל לתת אחר כך לשאר העולם.

אם עד עכשיו טיילתי למטרת חיפוש התשובה עכשיו אני צריכה למצוא את הדרך לחיות את התשובה. מה אני יכולה לתת? אני חושבת שיש בי המון חמלה ואיכפתיות ואהבה ורכות וחום. למי לתת את זה? לאן לכוון את זה? ואיך אפשר להתקיים מזה?

אני שולחת בקשתי ליקום המושלם והאינסופי הזה. עזור לי לתת את אהבתי האינסופית לשאר העולם ולהתקיים מזה.

אני שולחת את אהבתי לכל ילד. לכל אמא. לכל גבר. לכל אישה. לכל בעל חיים. לכל עץ. לכל אבן.

אהבה.

2 comments Jam5000000amThu, 12 May 2011 04:47:21 +000011 23, 2007